היום שאחרי הרציחות

בעקבות רצף מקרי רצח ילדים, מומחים מזהירים שהחשיפה עלולה ללבות את האש. מאידך מקווים שהסערה תעורר מודעות לסכנה

מאת: ליאת עיני, כתבת דוקטורס, 08/09/08

"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא", שרה זהבה בן. מסתבר שזה לא בדיוק כך. בשבועות האחרונים נחשפנו על ידי כלי התקשורת למקרים קשים ביותר של רצח של ילדים קטנים שבוצעו על ידי האנשים הקרובים להם ביותר.

"אורגיה תקשורתית"

"המקרים הללו הפכו להיות כאילו לגיטימיים, מכיוון שכל העיתונים מורחים את הסיפורים לפרטי פרטים", אומר ד"ר שאול שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב). לדבריו, "מה שהתקשורת עושה זה מעשה נבלה - מחטטים בפצעים ומלבים את האש". ד"ר שרייבר אף טוען, כי "יש כאן 'אורגיה תקשורתית'. נפרץ סכר חברתי וניתנת לגיטימציה למעשים, ואלו שנמצאים בשולי החברה פוגעים בקרובים להם. זה קורה גם בתוך המשפחה בעיקר כשגבר רוצח את האישה ואף בהתאבדויות".

אורלי אריאל, מנכ"ל ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון), אומרת שאי אפשר להתעלם מרצף המקרים ולומר שלא היה קשר בניהם: "מדובר במצבים נפשיים קשים - הכוונות היו שם, והדיווח בכלי התקשורת היה זרז למעשה".

ד"ר שרייבר מסביר כי יש בעולמנו אנשים רבים שיציבותם הנפשית רעועה והם מפעילים את כל הבלמים האפשריים כדי להתמודד עם המצב. ברגע שמופיע זרז כמו דיווחים בכלי התקשורת ו/או שילוב של אלכוהול או סמים אצל חלקם, הדבר עלול לגרום להם לעשות מעשה נורא - שארית הבלימה העצמית שיש להם נפרצת לגמרי.

מניעת המקרה הבא

מסתבר שהמקרים האחרונים זעזעו אנשים רבים. בשבוע האחרון עלה ב-60% מספר הפניות הקשורות למצוקות במשפחה למוקד של ער"ן. השיחות כוללות פניות מבעלים, סבים וסבתות שאומרים שהם חוששים שיש לאישה קושי גדול בגידול הילדים. במקרים כאלו המתנדבים מנסים בכל דרך לגרום לפונה לשכנע את האישה לדבר באופן אנונימי ולספר על המצוקות. לעיתים רק שיחה מספיקה, אך אם יש צורך, ממליצים לה לפנות לעזרה נוספת מהרשויות. לדברי אריאל, "אין ספק שהמקרים גרמו לטראומה לאומית, אך אחד הדברים החשובים שקרו הוא שהמצב 'העיר את הדובים משנתם'. כיום המצב הוא שעובדות סוציאליות קורסות תחת הנטל הרב ולכן משרד הרווחה לא יכול להעמיד את הכלים לאוכלוסיה הנדרשת. כחלק ממדינה מתוקנת צריך לעבות את התקציבים לרשויות הרווחה לטיפול בילדים שלא ייפלו בין הכיסאות".

אריאל אומרת שלרוב מקרי דיכאון לא מטופלים: "אנשים במצבים כאלה מעדיפים לא לשתף את הסביבה במצבם ולמראית עין הכול נראה תקין. בדרך כלל בסביבה הקרובה, שכוללת את האבא, הסבא והסבתא, יודעים שיש בעיה, אך מתביישים לדבר עליה ובעצם לא לוקחים אחריות על המצב. לדיכאון יש סממנים, אך במשפחות רבות לא פונים לעזרה מבחוץ עקב בושה".

הסבר ומודעות

כאשר אנו שומעים על המקרים אמנם אנו מזדעזעים, אך יודעים שמדובר במשהו לא נורמאלי. אולם, בכל בית מונח עיתון או דולקת טלוויזיה, והילדים נחשפים גם הם למקרים הקשים, שואלים שאלות וחוששים. אריאל מדגישה, כי "חשוב להסביר לילדים שמדובר במקרים לא נורמאליים של אנשים חולים שיש להם בעיות. כמו כן, יש לומר לילדים שאתם אוהבים אותם והבית זה המקום הכי חשוב ובטוח. כל ההסברים חשובים כדי להחזיר לילדים את האיזון. כמובן שכאשר מדובר ברצף מקרים כמו אלה שארעו לאחרונה, הילדים עלולים לחוות מצוקה קשה יותר, מכיוון שהדבר הופך למשהו שבשגרה. לכן, צריך להסביר לילדים בהתאם לגילם שמקרים כאלו יכולים ללבות אחד את השני".

האם המצב יעלה את המודעות הציבורית לנושא מעבר לטראומה ולהלם? אריאל חושבת שאם התקשורת תדע לתעל את המצב למקומות של מניעת מקרים דומים וטיפול מקדים, הדבר יוכל לעזור לאוכלוסייה. "אני קוראת לאחריות חברתית ציבורית - לא להתעלם מאיתותים. בקשו עזרה עבור אלו שזקוקים לה (אחות, בעל, אישה כלה וכד')".

בואו לדבר על זה בפורום פסיכיאטריה.