ה"אחראים" על התשוקה למזון

מדוע אנשים מסוימים משמינים גם כשהם אוכלים מעט יחסית? מדוע אנו לא מתנפלים על קערת תפוחים, אבל מאבדים את הצפון למראה חטיפים ועוגות? האם דחפים בלתי נשלטים הקשורים למזון הם באמת בלתי נשלטים? כנראה שאצל חלק מהאנשים, ההורמונים במוח "אשמים" כשהם שולחים הודעות כגון: "אכול יותר עכשיו", או: "חפש את הסוכר והשומן".

בכנס "Obesity and the Central Nervous System" שהתקיים בוושינגטון באפריל השנה, דנו החוקרים בנושא תפקיד המוח בהשמנה והאופן שבו ההורמונים והמוח "משחקים", כדי לעודד אותנו לאכול יותר ממה שאנחנו צריכים.

מסתבר שלגוף יש נטייה לאזן בין צרכי האנרגיה ובין התשוקה למזון. ההורמונים והמוח "מתקשרים" האחד עם השני, על מנת להחליט מתי האדם שבע. כאמור, בעזרת מידע שהמוח מקבל מההורמונים, הוא "מודיע" לאדם: "הפסק לאכול". אולם, מצבים של מחסור מתמשך במזון, לחץ כרוני, תזונה לקויה במהלך ההריון, ופעילות גופנית מסוימת משפיעים על האופן שבו המוח מאזן בין צורכי האנרגיה לבין התשוקה למזון. גם לאחר שהמחסור במזון מסתיים ואספקתו חוזרת לתקנה, המוח ממשיך לעודד צריכה מוגברת של מזון, כמנגנון הישרדות המתאים לתקופות של מחסור. במצבי לחץ, המוח מגיב באופן דומה - הוא מעודד צריכה מוגברת של שומנים וסוכרים שתוצאתה עלולה להיות השמנה.

מומלץ מאד לספק לגוף מזון בערך כל שלוש שעות ולהקפיד על ארוחות מאוזנות שכוללות את כל מרכיבי המזון החיוניים: פחמימות לאספקת אנרגיה וחלבונים לבניית שריר. אם לא עושים זאת, כשהגוף יחוש במחסור הוא יפעיל את מנגנון ההישרדות וכך יצבור כמות גדולה יותר של שומן וימנע שריפת קלוריות. התוצאות יהיו: הצטברות שומן, חוסר ירידה במשקל ולעיתים אפילו עלייה במשקל.

דיאטות המושתתות על ויתור של מרכיבי מזון בסיסיים, למטרת ירידה במשקל גורמות לשינויים הורמונלים ואלו באים לידי ביטוי בעצבנות יתר, נטיה לשינויים במצבי רוח, דיכדוך, דיכאון והפרעות שינה. בדיאטה לא צריך לותר על מזונות, להימנע מאכילה או לצום. הדרך הטובה ביותר איננה דיאטה, אלא תזונה מאוזנת המושתתת על מידות נכונות ושליטה עצמית.

^^שתי עובדות מעניינות נוספות:^^

1. חלק מהאנשים משמינים יותר מהאחרים עבור צריכת מזון זהה. לפטין ואינסולין הם הורמונים שבולמים את ההשמנה, כאשר צריכת השומנים והקלוריות גדלה. חלק מהאנשים מגיבים טוב מאד להורמונים אלו ולכן הם אינם משמינים גם כאשר הם אוכלים יותר מדי. אולם, אחרים מגיבים פחות טוב ללפטין ולאינסולין, ולכן הם נמצאים בסיכון גבוה יותר להשמנה. המצב בו אנשים מגיבים פחות להפרשת לפטין תקינה נקרא "תנגודת ללפטין". לאנשים הסובלים מעודף משקל יש רמות גבוהות של לפטין, אבל גופם לא מגיב טוב להורמון זה ואינו מסוגל לבלום את העלייה במשקל. בנוסף, קיימים משתנים נוספים העשויים לשנות את התפתחות נתיבי המוח האחראים על הסדרת האיזון האנרגטי. משתנים אלו קשורים לתחילת חייו של אדם, כגון: סביבת הרחם בסוף ההריון ורמת הפעילות הגופנית בשלבים המוקדמים של החיים. מרגע שמופר האיזון האנרגטי ומתפתחת נטייה להשמנה, קשה מאד להיפטר מעודפי המשקל ולכן צריך לטפל באותם משתנים כדי למנוע השמנה.

2. Glucocorticoids - קבוצת הורמונים סטרואידים המפעילה תהליך פיזיולוגי במוח, שתפקידו להתאים בין התשוקה למזון לבין הצורך הפיזיולוגי באכילה ולהסדיר את צריכת הקלוריות. תחת תנאים של תזונה לקויה או לחץ כרוני, ה-Glucocorticoids והאינסולין מעוררים משיכה למזון "מנחם", עשיר בסוכרים ושומנים על מנת ליצור שומן בבטן. זהו מנגנון של הגוף אשר נועד לאגור אנרגיה בזמן מחסור במזון. תוצר הלוואי של מנגנון זה הינו צבירת שומנים, המהווה בפני עצמה גורם סיכון למחלות רבות.

לשומן הנאגר בבטן השלכות בריאותיות שליליות יותר (למשל - נטייה להתפתחות מחלות לב), מאשר לשומן הנאגר באזורים אחרים בגוף, כגון במותניים. היקף המותן התקין של גברים הינו עד 102 ס"מ ושל נשים עד 88 ס"מ. הצטברות שומן בבטן, האופיינית לגברים (המכונה "השמנת תפוח") מסוכנת יותר מאשר הצטברות שומן באגן, האופינית לנשים ("השמנת אגס"). השומן בבטן פעיל יותר ועלול להגיע לכבד, לגרום לעלייה ברמות האינסולין והכולסטרול ולעליית לחץ הדם, ולכן השמנה בטנית מוגדרת כיום כגורם סיכון לטרשת עורקים ומחלת לב.

ד"ר סילבינה מצקין לוי היא מומחית ברפואה פנימית ומנהלת המרפאה לטיפול בהשמנה בשיטת ד"ר לוי.

בואו לדבר על זה בפורום השמנת יתר.