מלחמה והצורך לספר

עקבו אחרינו ב

"אחת התופעות האנושיות המרתקות ביותר במלחמה הייתה הצורך הנפשי העמוק של פצועים לדבר ולספר על מה שעבר עליהם", כך סיפרה ד"ר עירית מרטיק, הפסיכיאטרית של מחלקת הטראומה ברמב"ם, ביום העיון "בתי חולים תחת אש", שהתקיים אתמול במרכז הרפואי רמב"ם, בשיתוף צמרת משרד הבריאות, קצין רפואה ראשי ומנהלי בתי חולים בצפון, ועסק בהפקת לקחים והכנת מערכת הבריאות לקראת המלחמה הבאה.

"נוהל העבודה הרגיל שלנו", אמרה ד"ר מרטיק, "הוא להתחיל בהענקת טיפול פסיכיאטרי לפצועים מהר ככל האפשר, אך מבלי להפריע לרופאים העוסקים בטיפול הגופני הנדרש. במלחמה הזו נתקלנו לא אחת במקרים של חיילים פצועים שהשתוקקו לדבר, לעתים אפילו לפני קבלת הטיפול הרפואי. הם רצו לדבר על חבריהם שנהרגו או נפצעו, על החוויות הקשות שעברו, על הבלאגן בשטח, על ההמתנה הממושכת לחילוץ ופינוי ועל מוראות המלחמה.

"כ-50% מהחיילים נזקקו להתערבות פסיכיאטרית כלשהי. רבים מהפצועים, בעיקר מילואימניקים, הביעו תחושה של כישלון אישי שנבע מפער בדימוי העצמי שלהם. כאשר הם שירתו בסדיר הם לא פחדו מכלום ואילו במלחמה הזו הם חוו פחד, שאצל לא מעטים נבע מתוך החשש שיש להם מה לאבד - משפחה, אשה, ילדים, עבודה. אחת המסקנות היא שיש להכין את חיילי המילואים גם מבחינה נפשית".

פרופ' רפי ביאר, מנכ"ל המרכז הרפואי רמב"ם, אמר כי מערכת הבריאות במדינת ישראל פעלה במשך שנים מתוך הערכה שיש לפתח את מערך השירותים הרפואיים, בעיקר במרכז הארץ, במטרה שהם יובילו את נושא הטיפול הרפואי המתקדם עבור כל אזרחיה. כתוצאה ממדיניות זו לא השקיעו בפיתוח בתי החולים בצפון הארץ ובדרומה והם מתוחזקים ברמה נמוכה, כאשר גם לאוכלוסייה באזורים אלה מגיע שירות רפואי ברמה הגבוהה ביותר. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה מעל לכל ספק כי המדיניות שמעדיפה את המרכז חייבת להשתנות מהותית.

אין תקציב לצפון

במסגרת יום העיון עלתה בהרחבה שאלת המיגון הנדרש לבתי החולים. ד"ר משה מייכלסון, מנהל רפואה דחופה וטראומה ברמב"ם, הבהיר כי מן הבחינה התקציבית אין אפשרות למגן את כל בתי החולים בצפון ואחריהם את כל בתי החולים האחרים בארץ שאולי יותקפו במלחמה הבאה. לדבריו, במקום להשקיע במיגון, עדיף להפנות את הכספים לשיפור השירותים הרפואיים, וכך ניתן יהיה להציל חיים בהיקף רחב יותר מזה שניתן רק במסגרת המיגון.

פרופ' שאול שאשא, מנהל ביה"ח גליל מערבי בנהריה, טען כי יש להשקיע במיגון בתי החולים, כולל בניית מתקנים תת-קרקעיים למקרי חירום, כפי שנעשה בבית החולים בנהריה. "מיגון אינו כל כך יקר כפי שחושבים", אמר שאשא, "אם מתכננים אותו בזמן לפני תחילת הבינוי ומשתמשים במבנים המוגנים לפעילות השוטפת. ברור שמיגון בניינים קיימים הרבה יותר יקר".

ביום העיון הושמעה ביקורת בנושא ויסות הנפגעים במהלך המלחמה. פרופ' שמואל שפירא מ"הדסה" ירושלים טען, כי למרות שרמב"ם תיפקד באורח מצויין במהלך המלחמה, היה צורך לווסת את הפצועים ולהעבירם לבתי"ח במרכז הארץ כדי להימנע מעומס, וגם עקב התשישות שנוצרת עם משך הלחימה הן בצוות הרפואי והן במערך התומך.

תא"ל ד"ר חזי לוי, קצין רפואה ראשי, הסביר את שיקולי הוויסות של מערכת הרפואה הצה"לית וטען כי במלחמת הנוכחית, בגלל קשיי השטח בלבנון וכתוצאה מקשיי חילוץ הפצועים מאתרי הלחימה, התארך מאד משך הזמן שנדרש לפינוי פצועים. במקרים מסוימים נדרשו יותר מעשר שעות עד שהמסוקים או הלוחמים בשטח הצליחו להוציא את הפצועים ממתחמי הקרבות. התוצאה הבלתי נמנעת: הצורך לתת לפצועים את הטיפול הרפואי המהיר ביותר במתקני רפואה ראשיים, כמו רמב"ם. הטסת פצועים מן הסוג הזה למרכז הארץ הייתה עלולה לגרום, במקרים מסוימים, אפילו למותם של הפצועים. עם זאת, ציין ד"ר לוי, עשרות פצועים הועברו לטיפול במרכז הארץ, אחרי שאובחנו וקיבלו טיפול רפואי ברמב"ם ואחרי שהסתבר כי לא ייגרם להם כל נזק אם יועברו דרומה.

בואו לדבר על זה בפורום טראומה והלם-קרב.