היכרות עם פלסטלינה

(2)
לדרג

עד כמה הפלסטלינה מחזקת את המודעות העצמית והקשר עם האחר? היכרות עם חומר מסוג אחר

מאת: מור וכסמן

אל השימוש בפלסטלינה התוודעתי במקרה, לפני 3 שנים. נערה בת 17, בה טיפלתי במשך מספר חודשים, הביעה כעס רב ותיארה תחושה כאילו "היא הולכת להתפוצץ".
בכל פעם שניסינו לגעת בכעס, היא בחרה לא להתמודד איתו. באחת מהשיחות שלנו התחלנו בתרגיל של דמיון מודרך, בסופו הגיעה המטופלת להר געש. בסוף התרגיל ביקשתי מהנערה לפסל את הר הגעש מפלסטלינה.

למרות הרתיעה הראשונית היא שיתפה פעולה, עבדה בריכוז רב ויצרה הר געש מבעבע כשלבה נשפכת מתוכו. בסיום העבודה הנערה הסתכלה על הר געש ואמרה: "זה מוזר. הר געש הוא מפחיד ומרתיע ולי יצא משהו כל כך יפה ומושך". מכאן הגענו לדבר על איך היא תופסת את הר הגעש שלה, לעומת איך שהסביבה תופסת אותו. עד כמה הוא יקר לליבה ומה תאבד אם תוותר עליו.

הר הגעש המפוסל נתן לנו את האפשרות, בפעם הראשונה מזה חודשים, לגעת באותה "תחושת פיצוץ", סוג הריגוש שהתחושה מעוררת בה. במשך מספר פגישות עבדנו דרך אותו פסל של הר געש. במהלך הפגישות פחתה כמות הלבה, ההר קטן ולידו התחילו לצמוח דברים. ההר איפשר לנערה לראות את המימדים שלו, את היתרונות והחסרונות שבו, את הבדידות שהוא יוצר בכך שאף אחד לא יודע מתי הלבה תתפרץ.

כוחה של פלסטלינה

זה בעצם אחד היתרונות שבעבודה עם חומר בכלל ועם פלסטלינה בפרט. מכיוון שנכתבו ספרים שלמים על יתרונות העבודה בחומר, אני לא מוצאת טעם להוסיף על כך כאן. אני כן מוצאת טעם להתייחס ספציפית לפלסטלינה עליה לצערי לא הצלחתי למצוא חומר רב.

בעיני כוחה של הפלסטלינה הוא בכמה רבדים :

א. הפשטות והזמינות שבה - בניגוד לחומרים רבים אחרים, הפלסטלינה זמינה מאוד, לא דורשת אביזרים נלווים, לא יקרה, אינה מלכלכת (יש לא מעט מטופלים שנושא הלכלוך מטריד אותם) ואינה דורשת הכנות מיוחדות.

ב. הצבעוניות והמרקם - ישנם סוגי פלסטלינה רבים בשוק. אני נוהגת להשתמש בחבילות שמכילות למעלה מ-20 גוונים של צבעים והמרקם הוא נעים, לא קשה מדי ולא נדבק.

ג. תהליך העבודה - כבר בתהליך העבודה אפשר לראות הרבה מאד על האדם שעובד בחומר. לדוגמא: לא פעם קורה שאדם שבד"כ משדר רוגע, שלווה ועל פניו נראה כאדם די פסיבי, מגלה צד אחר מאישיותו כשהוא מתחיל לעבוד בפלסטלינה ואז אנו עדים לעבודה מאד אגרסיבית.

ד. תלת מימד - בניגוד לציור, הפלסטלינה היא תלת מימדית, מה שמאפשר לראות את הדברים מעוד נקודת מבט. אפשר לסובב את הדברים,להרים,להפוך וכו'.

ה. יכולת השינוי - ציור, חימר, גבס הם חומרים שברגע שעברה תקופה, אין לנו יכולת לשנות אותם. לעומת זאת, בפלסטלינה יש הרבה מקום לשינויים, על פי השינוי אותו עובר המטופל. לעיתים מדהים לראות איך העבודה התחילה ומה קרה לה במהלך הפגישות.

ו. אי שיפוטיות - לעיתים מטפלים שואלים אותי בסדנאות אותן אני מעבירה מה ההבדל בין פלסטלינה לציור או לחימר. מלבד ההבדלים שמניתי בסעיפים ד', ה' ישנו הבדל נוסף. הציור והחימר נתפסים (ביחוד אצל מי שתופסים את עצמם כלא מוכשרים בתחומים האלה) כחומרים "מקצועיים", זאת אומרת ציור - לציירים, חימר - לפסלים. אצל הרבה מטופלים, ציור וחימר מתקשרים למקום מאד שיפוטי, בעוד פלסטלינה נתפסת כמשהו ילדי, שטותניקי ש"מותר" לפשל בו.

טיפול פרטני וקבוצתי

לאחר אותו ניסיון עם הנערה, התחלתי לשלב את הפלסטלינה בעוד ועוד טיפולים ובהמשך הפלסטלינה קיבלה גם מקום של כבוד בכל קבוצה אותה אני מנחה. כמובן שבקבוצה, השימוש בפלסטלינה הוא שונה מאשר בטיפול הפרטני.

צריך לזכור שפלסטלינה היא כלי מאד רגרסיבי, מאוד חושפני וכדי שנוכל להמשיך ולהנות מיתרונותיו הרבים חייבים להיות זהירים וערניים כדי לעזור למטופל לקבוע את המינון המתאים לו. הדבר נכון שבעתיים בקבוצה.

חשיפה ותובנות

אל לנו להקל ראש במידת החשיפה שיש בעבודה בפלסטלינה. ישנם מטופלים שמרגישים מאד נח עם מה שעולה בפגישות בהן הם עובדים בפלסטלינה. כאן נמצא בין השאר את בני הנוער. מרביתם מאד מתחברים לפלסטלינה ומדווחים על התעוררות תהליך פנימי בעקבות העבודה. לעומת זאת ישנם מטופלים שעלולים להרתע ממה שראו. בנקודה זו אני רוצה להציג את נועה, כבת 30, אם לשני ילדים, אקדמאית. בשלב מסויים בטיפול התחלנו לעבוד עם ספר תצלומים, ובהמשך שילבנו גם פלסטלינה. נועה רגילה לסדר את הדברים בצורה בה יש לה את מקסימום השליטה על הארועים ולהמנע ממצבים שלא מתנהלים כפי שהיא רוצה.

במהלך העבודה עם ספר התצלומים היא בחרה תמונת נוף שבמרכזה מעין במה וכתשובה לשאלה היכן היתה מעמידה את עצמה, מיקמה עצמה על הבמה. לבקשתי פיסלה את עצמה מפלסטלינה והניחה את הדמות על הבמה. את שאר האנשים פיסלה הרבה יותר קטנים ממנה ומיקמה אותם מתחת לבמה כשהם נושאים עיניים כלפי הדמות שעל הבמה. לנועה היה מאד קשה לקבל את מה שראתה, אך עם זאת היא דווחה בהמשך שזה עזר לה להבין את התרחקות האנשים ממנה, את יחס הסביבה אליה וכו'.

יוסי - ילד שלי נחמד

עד עתה תיארתי מקרה שבה הפלסטלינה התלוותה לכלי נוסף. מכיון שבמרבית המקרים אני עובדת בפלסטלינה כחומר יחיד, אביא את תיאור שתי הפגישות הראשונות עם יוסי, נער בן 14, בן להורים גרושים. יוסי אינו מתפקד בביה"ס, מוזנח פיזית ורגשית, ועל פי החשד מתנסה מדי פעם בשימוש בסמים.

יוסי הגיע אלי בניגוד לרצונו. בעבר היו נסיונות לטפל בו במספר מקומות אך סרב לשתף פעולה. בשיחה הראשונה הוא ניסה לעשות איתי "עסקאות" שיאפשרו לו מצד אחד לא לשתף פעולה איתי אך מצד שני, שהדבר לא יוודע לאביו.

מכיוון שיוסי ענה רק ב"כן" לשאלותיי ווהשיחה לא התקדמה לשום מקום, הצעתי לשלב את הפלסטלינה. יוסי גילה חשש מסויים מאיך ייתפס אם "ישחק" בפלסטלינה, אך החל לפסל דמות מאוד פשוטה. הוא נתן שם לדמות והתחיל לספר עליה - סדר יומה, תכונותיה, הרגלי חיים וכו'. במהלך התאורים יוסי חזר שוב ושוב לנושא הבדידות ועד כמה הדמות הזו זקוקה לחברה שאיננה.

בתום הפגישה כששאלתי להרגשתו, הוא ענה: "אף פעם לא דיברתי כל כך הרבה עם מבוגר, זה נחמד". לשאלתי האם הוא מתכוון לבוא שוב בשבוע הבא, ענה: "כן, אבל שתהיה פלסטלינה". אנחנו נפרדים. יוסי נעמד בדלת, הסתובב ואמר: "אני לא יודע אם זה בסדר, אבל באמצע התחלתי לדבר על עצמי. רק שתדעי". כשחייכתי, השיב: "תחמנית. ידעת כל הזמן, אה? יש לך שכל. את בסדר", ויצא.

בפגישה הבאה יוסי הגיע מאוד נסער. הוא רב עם חבר שמשמש עבורו תחליף למשפחה. כבר בהתחלה הוא סיפר על המריבה והתברר לי שמבחינתו ישנה רק דרך אחת לפתור את העניין - אלימות! ניסיתי לדבר עם יוסי, אבל הוא לא הקשיב. הצעתי שוב את הפלסטלינה.

יוסי פיסל דמות מאד דומה לדמות משבוע שעבר. ההבדל בין הדמויות הוא שלדמות הראשונה יש אזניים, עיניים ופה, אך אין לה אף ולדמות השנייה אין אזניים, פה, עיניים ויש לה רק אף.

יוסי לא מבחין בזה (הדמות משבוע שעבר נמצאת בתוך המגירה). הוא תיאר לי את הדמות. עבדנו עליה ולקראת הסוף הנחתי את הדמות משבוע שעבר. יוסי החל להשוות בין שתי הדמויות וכשהגיע לפנים הוא צחק ואמר: "תראי, יש לו את מה שחסר לשני". הפסקנו לדבר מעט על כך שלכל אחד חסר משהו שיש לשני ויוסי אמר: "וואלה, הם משלימים אחד את השני". 5 דקות אחרי שנפרדנו, דפיקה בדלת, יוסי חזר להגיד שהוא הרים טלפון לחבר וסידר את העניין. אני שואלת איך זה קרה ויוסי ענה: "מה את רוצה? ראית, זה יצא ממני לבד. את לא נגעת בפלסטלינה, ויצא שכל אחד מאיתנו הוא נכה בלי השני, אז אין מה לעשות חייבים לסדר את העניין ולחזור להיות יחד".

גירוי משתנה

אצל יוסי, כמו אצל הרבה בני נוער אחרים, הפלסטלינה משמשת ליצירת קשר. לא מעט בני נוער מגיעים בלחץ הוריהם ולא ששים לשתף פעולה. דרך הפלסטלינה הרבה פעמים קל יותר להתגבר על המכשול הזה. אצל נערים ונערות אני מתחילה את השימוש בפלסטלינה במרבית המקרים בשלב הרבה יותר מוקדם מאשר אצל מבוגרים. הפלסטלינה נותנת לנערים גירוי מאד חזק שבהחלט מתאים לשלב בו הם נמצאים.

כשהתישבתי לכתוב על פלסטלינה, התקשתי לבחור במה להתמקד. כל עבודה בפלסטלינה פתחה בפני עוד ועוד אפשרויות. גם היום לאחר עשרות שעות עבודה בפלסטלינה, אני עדיין עומדת נדהמת מול כוחו המופלא של החומר.

ולמרות כל זה, אני חוזרת שוב ומזכירה שפלסטלינה למרות "תמימותה" והילדותיות אותה היא משדרת, יכולה גם לאיים, ובעיניי נכון לעבוד בה, לאחר חשיפה הדרגתית לכלים פחות חושפניים ופחות מאיימים.

הכותבת הינה עובדת סוציאלית, מנחת קבוצות הורים, מעבירה סדנאות למטפלים ומנחת קבוצה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. כמו כן, משמשת כמנהלת פורום יחסי הורים-ילדים בדוקטורס.

בואו לדבר על זה בפורום עבודה סוציאלית וטיפול באומנויות ובפורום NLP ודמיון מודרך.

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום