דיכאון וחרדה: מחלות נפוצות אך מוזנחות

מצבי חרדה ודיכאון הם נפוצים מאוד. מצבים אלה לרוב משולבים זה בזה, ומוקלים על ידי טיפולים דומים. על פי סקרים שונים כשליש מהאוכלוסייה תפתח במהלך חייה הפרעות המשתייכות לרצף של חרדה ודיכאון. תסמונות אלו הן מקור לסבל מתמשך. בעוד מחלות גופניות משמעותיות מופיעות לרוב בשנות החיים המאוחרות, הפרעות חרדה ודיכאון מופיעות לרוב בגילאים צעירים ולאחר הופעתן נוטות לחזור באופן גלי במשך החיים. שכיחותם של מצבים אלו בחברה המערבית היא במגמת עלייה בשנים האחרונות.
על אף ההתקדמות העצומה בעשור האחרון בטיפולים התרופתיים לחרדה ודיכאון, רוב הסובלים מתסמונות אלה אינם מאובחנים, ואינם מטופלים באופן יעיל ע"י אנשי מקצוע מתאימים.

קיים קשר בין תסמונות חרדה ודיכאון לבין מחלות גופניות. לדוגמא, דיכאון נמצא כגורם סיכון למחלות לב. דיכאון מגביל את אפשרויות השיקום של חולי לב, ומגביר את התמותה של חולים אלו. לדיכאון השפעה על המהלך של מחלות נוספות. סימפטומים דכאוניים נפוצים אצל חולי סרטן, וקשורים לסיכויים נמוכים יותר לשרוד את המחלה. דיכאון גורם לשינויים במערכות חשובות כמו מערכת החיסון והמערכת ההורמונלית.
כאב ממושך מכל סוג, קשור להיווצרות דיכאון. תרופות נוגדות דיכאון עשויות להקל על כאבים כרוניים, ועל היכולת לשאת אותם.
אחת מתופעות הדיכאון ההופכות אותו לסיכון ממשי היא ההתאבדות. כיום זוהי אחת מגורמי התמותה המובילים במערב. הסיבה הנפוצה ביותר להתאבדות היא דיכאון.

דיכאון וחרדה קשורים גם לשימוש בסמים וצריכת אלכוהול. נטילת סמים ואלכוהול היא לעתים קרובות "טיפול עצמי" כושל בתסמונות חרדה ודיכאון. אנשים רבים מנסים לווסת ע"י צריכת סמים תחושות פנימיות קשות, כמו מתח רב או מצב רוח ירוד. ללא טיפול במצב הבסיסי שגרם להתמכרות, קשה לרוב לנגמלים להשאר "נקיים" לאורך זמן כיוון שעם הפסקת ה"טיפול" העצמי בסם או באלכוהול חוזרות התחושות הקשות להציף את המשתמש. גם בסוגי התנהגות נוספים אותן ניתן לזהות כסוג של התמכרות, כמו אכילת יתר, קיומו של מרכיב דכאוני הינו נפוץ.
בשל המשקל המצטבר של הגורמים שהוזכרו, הפרעות חרדה ודיכאון הן גורם תחלואה בעל נטל כבד ביותר ומשמעותי על האדם הסובל מהן, כמו גם על מערכת הבריאות.

כאמור, תסמונות החרדה והדיכאון הן נפוצות, והשפעתן על התחלואה והתמותה הכללית היא רבה. השאלה המתבקשת היא: מהי הסיבה לכך שתסמונות החרדה והדיכאון הן לרוב בלתי מאובחנות ובלתי מטופלות?

ובכן, למצב ההזנחה הקיים תורמים מספר גורמים:

דיווח החולה: לאנשים רבים קושי בזיהוי רגשותיהם שלהם, או ביכולתם למתן ביטוי מילולי לאותם רגשות. מצבי מתח מלווים לעיתים קרובות בתחושות לא נעימות באזורים כמו בית החזה והבטן. בדיקה רפואית כשלעצמה מלווה לרוב בחשש ובמתח, ויכולה להגביר את התחושות שצוינו. לכן חולים רבים נוטים לדווח על סימפטומים גופניים, כאשר הבעיה העיקרית היא למעשה נפשית.
חולים רבים חוששים כי זיהוי של מרכיב נפשי בתלונותיהם יגרום לכך שתלונותיהם יתקבלו בזלזול ולא יבדקו באופן רציני. מסיבות אלו עלולה להיות הסתרה של המרכיב הנפשי, גם אם החולה מודע לו.

החשש שמעוררת הפסיכיאטרייה: גם היום, הפסיכיאטרייה עדיין מייצגת עבור אנשים רבים תחום שעיסוקו מחלות נפש קשות בלבד. נפוצות תפיסות מוטעות כאילו כל התרופות הפסיכיאטריות הינן תרופות בעלות תופעות לוואי קשות. נפוץ גם חשש כי במפגש עם הפסיכיאטר יהיה משום כתם, או עדות לפגם חמור אצל הנבדק, שמרגע הפגישה ואילך יהפוך מאדם רגיל לבעל תווית של חולה פסיכיאטרי.

ריחוקה של הפסיכיאטרייה מלב הרפואה: הפסיכיאטרייה עדיין נתפסת, גם בעיני רופאים רבים, כתחום נפרד מ"הרפואה הרגילה". תפיסה זו אינה חסרת ביסוס לחלוטין. רוב הפסיכיאטרים מועסקים בבתי חולים פסיכיאטריים, ולא בבתי חולים כלליים. לחלק גדול מהם חסר מגע שוטף עם תחומים אחרים ברפואה, ועם העוסקים באותם תחומים.

ההכשרה הרפואית: החשיפה של סטודנטים לרפואה לתחום הפסיכיאטרייה היא קצרה באופן יחסי. סטודנט לרפואה נמצא במהלך לימודיו חמישה שבועות בלבד במחלקה הפסיכיאטרית. פרק זמן זה קצר, ואינו פרופורציונאלי לחלק שתופסת התחלואה הפסיכיאטרית מכלל המחלות השונות. מרבית הסטודנטים מגיעים לבתי החולים הפסיכיאטריים ולא למרפאות, ונחשפים בעיקר למחלות נפש קשות. החשיפה של סטודנט לרפואה להפרעות נפשיות עדינות יותר קטנה במיוחד. את מצבי החרדה והדיכאון אותם ירבה לפגוש בעתיד כרופא, לרוב לא לומד הסטודנט לזהות באופן מספק.

החשיבה הרפואית: הקושי העיקרי בביסוס אבחנות פסיכיאטריות הינו המרכיב הסובייקטיבי הרב שלהן. קל יותר לעוסקים ברפואה ובמחקר רפואי להתמודד עם מצבים הניתנים לאבחון באמצעים אוביקטיביים, כמו בדיקות מעבדה.

בעשור האחרון הושגו פריצות דרך חשובות בתחום הטיפולים בחרדה ובדיכאון. פותחו תרופות יעילות ובטוחות, המצטיינות במיעוט יחסי של תופעות לוואי. במידה מסוימת גם התווית השלילית הכרוכה בפניה לטיפולים פסיכיאטריים פחתה. עם זאת, עדיין הטיפול בתחום החרדה והדיכאון נותר במידה רבה מוזנח. חולים רבים מדי נותרים בלתי מאובחנים, בלתי מטופלים, וסובלים כתוצאה מכך סבל מיותר.
הרפואה עושה מאמצים רבים להארכת חיים. נכון להיום הרפואה לא עושה די כדי לשפר גם את איכותם.