ההבט הנפשי של אי פיריון - חלק שני

עקבו אחרינו ב

ניוזלטר

לחלק הראשון של המאמר: לחץ כאן

עוד על התמודדות עם טיפולי פיריון: יומן טיפולים

1. המציאות נשמרת דרך סיפורים (סיפור דומיננטי, סיפורים אלטרנטיביים)

לפי הגישה של הטיפול הנרטיבי לרובנו יש סיפורים רבים על עצמנו, על אחרים ועל מערכות היחסים שלנו. אחדים מהסיפורים מחזקים אותנו ומשפרים את הרגשתנו. אחרים עוצרים, מקטינים, מצרים ומחלישים אותנו או מביאים אותנו, את האחרים ואת מערכות היחסים שלנו למצב פתולוגי. סיפור מצר ומגביל אשר מתייחס אל עצמנו בצורה שלילית מעפיל על סיפורים אחרים ומסתיר אותם. כשסיפור רווי-בעיה הוא הסיפור הדומיננטי בחיינו, אנו נגררים שוב ושוב לאכזבה ולאומללות (Tomm, 89). הגישה הנרטיבית עוסקת הן בפירוק הסיפור הדומיננטי המצר והן בחשיפת סיפורים אלטרנטיביים.

בד"כ, המטופלים אשר מגיעים לקבוצות מהסוג הזה, או לטיפול אינדיבידואלי או זוגי, באים עם סיפור דומיננטי של כישלון. הם מרגישים שנכשלו בדבר כה בסיסי וטבעי שרבים אחרים מצליחים בו ללא מאמץ. הקושי הגדול עוטף את חייהם ואת זהותם, גורם להם למצוקה רבה וגורם להם לראות עצמם דרך המשקפיים של הבעיה.
רוב הנשים שהשתתפו בקבוצה (בשנות השלושים לחייהן), ידעו עוד בצעירותן על הבעיה - מה שהביא ליצירתו של סיפור דומיננטי מצומצם ומגביל על עצמן, הכולל בתוכו מוטיבים של בחורה פגומה, "סוג ב". מכיוון שלבעייתן לא נמצא עדיין הסבר רפואי לגבי הגורם לבעיה, הן חוזרות ומאשימות את עצמן ואת גופן.

העבודה דרך "קולות פנימיים"

אחת הדרכים לעזור לאנשים להרחיב את הסיפורים שלהם על עצמם היא העבודה דרך "קולות פנימיים" (פגי פן, מכון אקרמן, ניו יורק). כתרפיסטית, השתמשתי בעבודה דרך קולות פנימיים כדי לאפשר לנשים בקבוצה להתוודע ולחשוף את המקורות של הסיפורים הדומיננטיים ולהרחיבם.

השימוש בכתיבה בתהליך הטיפולי עוזר להביא לידי ביטוי על הנייר קולות פנימיים ועל ידי כך לחפש, לזהות, לחזק ולהרחיב זרעים של סיפורים אלטרנטיביים מועדפים. עצם האפשרות של שיחות עם הבעיה כבר משנה את הבניית המציאות.
לנשים בקבוצה היה מונולוג פנימי שלילי - "נכשלתן, אתן חסרות תקווה, לא שוות, ולא ראויות לאהבה שווה". בהינתן האפשרות לענות לעצמן (במכתב שהתבקשו לכתוב לעצמן בגיל ההתבגרות) התאפשר גילוי של קולות אחרים - חיוביים יותר, בטוחים יותר, חזקים יותר, אשר התעמתו עם המונולוג השלילי.
באמצעות הכתיבה הטיפולית ניתן להשפיע על דימוי הנערה המופנמת בכל אחת מהנשים. דימוי זה הוא לפעמים דימוי צר ומגביל, המשפיע על הדימוי העצמי שלהן כנשים, על מערכות היחסים והקשרים שהן תצורנה ועל איך שתתפוסנה את המציאות, את עצמן ואת החיים. המטרה היא להרחיב את דמותה של הנערה המופנמת בתוכן כדי להשפיע על ההווה.

דוגמה לכך מחיי הקבוצה:
שירה (שם בדוי): "כשהתיישבתי לכתב לא בא לי על זה. התעצבנתי על השירה הזאת. לא בא לי עליה, סגרתי אותה מאחור. תוך כדי המכתב עברתי שינוי. אמנם לא בא לי עליה אבל תוך כדי זה שכתבתי נזכרתי שהיא הייתה דווקא בסדר ותפקדה כמו שצריך. ז"א, בהתחלה בא לי לבכות עליה ופתאום אני רואה שאין כ"כ על מה, ובסוף המכתב עלתה לי אהבה אליה, כי אני זה היא. קיבלתי אותה והתפייסתי אתה בעקבות המכתב."

שלומית (שם בדוי): "אנחנו באות עם תחושה שהיה נורא וכשאנחנו יושבות וכותבות אנחנו פתאום רואות שלא היה כ"כ נורא. זה נראה כאילו היה גיל התבגרות שחור אבל בסופו של דבר היינו כמו כולם וזה לא היה שחור ונורא כמו שזה נראה."

2. המציאות היא תוצר של אינטראקציה חברתית

לאורך השנים היו הרבה דיונים על הקשר שבין לחץ לעקרות. למרות שאין הוכחה לכך, נפוצה ההנחה שלמחשבות שליליות/חיוביות יכולה להיות השפעה על הפוריות. מחקר שהתפרסם לפני מס' שנים רמז על כך שלנשים המצטרפות לקבוצה טיפולית להפחתת לחץ בזמן הטיפולים עשוי להיות סיכוי גדול יותר להתעבר (Domar, 97).

לפי תיאוריית ההבניה החברתית (Social Constructionism) זהות נבנית ע"י אינטראקציות עם אחרים. לכן, במקרה של התרפיה הנרטיבית לטיפול קבוצתי יש יתרונות גדולים.
העבודה האישית שעושה כל אחת מהנשים עם עצמה קשורה גם לתהליך האישי שהיא עוברת מול המטפל וגם לאינטראקציה שלה עם כל אחת מחברות הקבוצה ועם הקבוצה כולה. לאינטראקציה עם הקבוצה חשיבות גדולה מכיוון שהיא מסייעת לאישה לבנות את הסיפורים האלטרנטיביים המועדפים.

כדי שסיפור יהיה אותנטי צריך שיהיה לו קהל Michael White. הקהל הראשון הוא חברי הקבוצה האחרים המהווים את קהל העדים, או במקרה שלנו,קהל עדות.
כשאנחנו מספרים סיפור לאנשים הם קולטים את הפרטים באופן המסוים שלהם, דברים שונים מהדהדים להם ולא בהכרח הדברים המודגשים מבחינת המספר. המקשיב מקשיב דרך עצמו, דרך המערכת הרגשית והנרטיבית שלו וכשהוא מספר מה זה עשה לו הוא עושה זאת מתוך העיניים שלו, עם דגש על פרטים שרלוונטיים לו יותר. התגובה של העדים לסיפור בעצם מרחיבה את הסיפור של הדובר. וככל שיש יותר עדים לסיפור וכל עד מגיב מזווית המבט שלו, כך הסיפור של הדובר הופך להיות עשיר ורחב יותר.
הקבוצה בתהליך זה נחשבת ל Group Outsider Witnesses (קבוצת אנשים אשר עדה לשיחה בין המטפל לנועצים) והסיפורים האלטרנטיביים נבנים באינטראקציות החברתיות שיש בקבוצה, כשהמטרה היא להרחיב זאת לחיים החיצוניים מחוץ לחדר הטיפולים. כל זאת בתקווה שעם תום העבודה הקבוצתית הסיפורים שתספרנה על עצמן חברות הקבוצה יהיו שונים, מורחבים, מעצימים וחיוביים יותר מאותם סיפורים אתם באו למפגש הראשון.

3. המציאות מאורגנת דרך השפה

לשפה יש כוח עצום בחיינו, נושא המוכר לנו מדיוניו של פוקו (Foucault). השפה מארגנת ויוצרת מציאות, יוצרת סיפורים. אנו מייחסים משמעות לניסיון חיינו ומעצבים את חיינו ואת מערכות היחסים שלנו באמצעות השפה. כתרפיסטית בקבוצה עבדתי ע"פ שיטת ההחצנה (White & Epston, 90).

כשאדם בא לטיפול הבעיה עוטפת את האדם והוא חושב שהוא הבעיה. הוא לא מודע לכך שיש בו חלקים אחרים שהם נפרדים מהבעיה.
"החצנה" היא גישה טיפולית המעודדת אנשים להתייחס אל הבעיות המעיקות עליהם כאל אובייקטים ולעיתים אף להאניש אותן. בתהליך זה הבעיה הופכת לישות נפרדת (חיצונית) מן האדם - האדם הוא אינו הבעיה אלא אדם הסובל מבעיה מסוימת. כך נעשית הבעיה כובלת פחות ופותחת בפני האדם אפשרויות התמודדות חדשות. ההיפרדות מהבעיה מאפשרת להם לזהות היבטים חיוניים בחייהם שהוזנחו קודם לכן – להיבטים אלה אנו קוראים "תוצאות ייחודיות" Unique Outcome (White, 1987, 1988) ואלו ההיבטים שירכיבו את הסיפורים האלטרנטיביים, המועדפים.

כתרפיסטית בקבוצה השתמשתי בשפה מחצינה. למשל, במקום להגיד "אני לא פורייה" או "אני עקרה", נעשה שימוש במשפטים כמו "אני סובלת מבעית פוריות" או "אני מתמודדת עם אי-פריון". זהו מעבר מעמדה פסיבית לעמדה אקטיבית של יכולת להשפיע על הבעיה. דוגמה נוספת לכוח שיש לשפה היא השימוש בשפה המכילה מונחים זמניים ותיאורים הקשורים לעתיד. אחד הדברים שאנשים מרגישים זה שאם הם סובלים מבעיה בפוריות זה מצב קבוע. אך האם יש אפשרות שהאנשים הללו יסתכלו על זה אחרת? כמשהו זמני? המטרה המרכזית שלי הייתה להוסיף לסיפור הדומיננטי של "אני מיואשת, המצב חסר תקווה" סיפורים אחרים של יכולת, כוח ותקווה. זהו המצב עכשיו וזוהי לא זהות קבועה. זה מצב זמני והעתיד מלא תקווה.
מיפוי השפעתה של הבעיה

אחת הדרכים לעשות החצנה - הפרדה בין האדם לבעיה - היא לעשות מיפוי של השפעות הבעיה. מיפוי זה כולל שתי סדרות של שאלות:

א. הסדרה הראשונה מעודדת מטופלים למפות את השפעת הבעיה על עצמם, על מערכות היחסים שלהם ועל חייהם. השאלות על השפעת הבעיה עוזרות למטופלים להיות מודעים ליחסים שלהם עם הבעיה ולתאר אותם, מה שעוזר להם לזהות את היקף השפעתה של הבעיה בתחום ההתנהגותי, בתחום הרגשי, בתחום הגופני, בתחום יחסי הגומלין ובתחום הגישה לחיים ומעורר תחילתה של מחאה כנגד השפעות אלה.

דוגמה מחיי הקבוצה למיפוי השפעות הבעיה:

1. השפעות הבעיה על האדם - לנשים היה סיפור דומיננטי מצמצם על עצמן. הן ראו עצמן כפגומות, נחותות, "סוג ב'", מה שהשפיע לרעה על הדימוי העצמי שלהן.

2. השפעות הבעיה על היחסים עם אחרים - אחת ההשפעות המרכזיות של הבעיה קשורה לקושי במציאת בן זוג. נשים אלו גדלו בתחושה של חוסר תקווה למציאת בן-זוג שיאהב אותן באשר הן.

3. השפעות הבעיה על החיים - חלק גדול מהנשים גדלו במשפחות שבהן שררה שתיקה גדולה לגבי מצבן והן יצרו מסכת ענפה של הסוואות ע"מ להסתיר את הבעיה אפילו מבני משפחה אחרים, בני זוג או חברות קרובות. מצב זה הלך וצמצם את הקשר שלהן עם העולם וחיזק את הסיפור הדומיננטי שלהן על עצמן.

נעמי (שם בדוי): "אני ברחתי. ההתפתחות המינית המאוחרת - שנים מאד קשות. שנים של הסתרה, חזיות מרופדות, שנים של הסוואה ומניפולציה אינסופית ברמות גבוהות ביותר. חייתי עם בחור 5 שנים אבל לא יכולתי לספר לו שאני לא יכולה להיכנס להריון. לילה אחד הוא חלם שיש לנו תינוקת ושאנחנו הולכים אתה בעגלה ויש ירידה והעגלה בורחת לנו מהידיים ושנינו רודפים אחרי העגלה ולא מצליחים לתפוס אותה. זה כנראה היה בתת מודע שלו. הוא לא ידע על הבעיה שלי אבל מעולם לא דיברתי אתו על ילדים.
מי שאני היום זה השנים האלו ואי אפשר לקחת את זה ממני".

למיכל (שם בדוי), בניגוד לנעמי, לא היה קשה לספר זאת לבני זוגה אבל הסיפור המצמצם והמגביל שלה אודות עצמה והדימוי העצמי הנמוך ממנו סבלה, מונע ממנה להקשר עד היום לבני זוג שיהיו "שווים" מבחינתה: "אני מראש בוחרת בגברים עם דפקט, שאני יודעת שאני אוכל לספר להם על הבעיה כי גם להם יש איזשהו פגם. היה לי חבר גרוש עם ילדה ועוד גברים שהיו מבחינתי פשרה מאד גדולה".

ב. הסדרה השנייה של השאלות מעודדת את המטופלים למפות את ההשפעה שלהם על "חיי" הבעיה.

בעבודה טיפולית זו יש כדי להעביר את המטופלים מתוך עולם מקובע של בעיות המופנמות באנשים ובמערכות יחסים אל תוך עולם של התנסויות, עולם של זרימה והשתנות. בעולם זה אנשים מוצאים אפשרויות חדשות לעשייה חיובית והזדמנויות חדשות לפעול בגמישות (White & Epston, 1990).

סוף דבר

כמה דוגמאות לסיום:
בסוף הסדנה נעמי מספרת על "דייטים" בהם נפגשה עם גברים ושוחחה עמם על קשיי פוריות כבר בפגישה הראשונה. אמנם לא נחשפה באופן מלא אך שוחחה בחופשיות על הנושא.
נעמי: "זה מהפך! התמכרתי! פעם ראשונה שבאתי חזקה, הרגשתי חזקה, מנקודת חוזק ולא מנקודה נחותה."

מיכל: "היום אני מרגישה מליון דולר כשאני יוצאת לדייטים. זה עזר לי להכיר את עצמי, להעריך ולאהוב את עצמי מחדש אחרי שהייתה לי תקופה מאד לא טובה בגלל דברים שקרו ואירועים שגרמו לי להרגיש בגובה הבלטה הזאת."

לקראת סוף הסדנה שלומית עומדת לפני טיפול שני ע"י תרומת ביצית. הטיפול הראשון נכשל מס' חודשים קודם למפגש שלי אתה. שלומית: "היום אני מרגישה שינוי גדול לקראת הטיפול הבא. אני יודעת לקראת מה אני הולכת, היה לי זמן לחשוב על מה זה להיות בהריון עם ילד שהוא לא מהביצית שלי ולגדל ילד כזה, ולדעת שאני לא לבד בעולם עם הסיפור הזה. אבל בעיקר, יותר מתמיד, אני שלמה עם המצב שאני נמצאת בו".
שבוע לאחר המפגש האחרון שלומית מצלצלת אלי ומספרת לי שהיא בהריון.

בואו לדבר על כך בפורום פיריון האישה והפרייה חוץ גופית
ובפורום דינמיקה קבוצתית