קבלה בשקל תשעים, מודעות בהנף כרטיס אשראי

(0)
לדרג

ענף המודעות העצמית בפריחה, מה עושים כדי להיות שלמים, ולמה אנחנו כל כך רוצים את זה?

מאת: עמית כנעני
מי נגד מי?

למה אחת הבעיות הגדולות ביותר של העולם המודרני היא אנשים שלא אוהבים את עצמם? האם זו בעייה של זמן פנוי? עודף זמן/חוסר זמן? האם העובדה שאנחנו לא צריכים יותר להיאבק במלחמת הקיום היומיומית אל מול איתני הטבע ודובי הקוטב, גורמת לנו להזדקק לסוג אחר של הישרדות, האם בליבנו אנחנו רק רוצים לצאת לציד, להילחם, למות, לקבל פרופורציות?

למה רק מי שמתחכך במוות מבין פתאום כמה החיים קצרים ונפלאים, למה צריך לגעת בסכנה, להרוס את עצמך, הרס עצמי, למה המוות הוא מרכיב כל כך הכרחי בחיים?

חיפוש עצמי, מודעות, מסע, אלמנט המסע והחיפוש היה תמיד אלמנט מפתח בתרבות ובהיסטוריה, בכל סיפור עם יש גיבור שיוצא לחפש, וברור לחלוטין שהחיפוש עצמו הוא העיקר, ולא התוצאה (ניתן לדבר על האיליאדה והאודיסיאה, על הנביאים שלנו שיצאו למדבר לארבעים יום וארבעים לילה, וכדומה). החיפוש הוא הדרך אל ההפשטה מכבלי היום יום ושער הכניסה לתוך כללים סגורים ונוקשים (צא בלי מים, בלי אוכל, בבגדים שלגופך, אומר החכם לאטריו ב"סיפור שאינו נגמר" כשיצא למסע להצלת העולם הפנטסטי בו הוא חי) המסר ברור, אם תתנתק, תנתק את גופך ממנעמי היום יום ההכרחיים (אוכל, מים, בגדים, אנשים, בית) בהכרח תחווה ותגלה משהו חדש, את עצמך?

חוגים, סדנאות, הרעבה עצמית, צום, טיהור הגוף, שתיקה, דיבור, סקס, אהבה, יחסים, כל אלו ועוד מפרנסים לא רע כמויות גדולות של אנשים, אבל כמו בכל דבר, יש בשוק הפרוץ הזה כמה בעיות יסודיות:
א. כל אחד יכול
ב. הכל הולך
ג. כמה כסף שלא ניקח, זה לא יספיק
ד. רישיון? הצחקתם אותנו, על מנת לפתוח דוכן נקניקיות צריך רישיון, על מנת לשחק בחיים של אנשים, לא צריך.
ה. יש מעט מאוד אמת, הרבה קלישאות, והרבה עבודת ניפוי לעשות על מנת להצליח (זה לא שאי אפשר, אלא שקשה)

אז מה היה לנו? ומה יש לנו?

היה לנו פמיניזם, התנועה למעמד האישה, מאבק מתמשך שעדיין נמשך, שמקורותיו נובעים מהרצון להגברת המודעות לזכויותיהן ולזהותן העצמית של נשים, וקידום מעמדן הכלכלי, המשפטי, הפוליטי והתרבותי בחברה. החל מה"גל הראשון" של הפמיניזם, ששיאו היה בהשגת שוויון זכויות פורמלי לנשים (כולל בחירה ויכולת להיבחר).
והמשך בתנועה הפמיניסטית המודרנית שקודמה שלא ברצונה עקב מלחמות העולם (עקב גיוסם של גברים רבים לצבא ואילוצן של נשים ליציאה לעבודה ששויכה קודם לגברים בלבד). ה"גל השני" כבר עסק בהבנה כי שיוויון לא יבוא מתוך המערכת, וכי יש לשנות את המערכת עצמה, וכמו כן הכרה בנשים עצמם ככוח והכרה בנשיות בכלל (כולל הרבה פעילויות בתחומי החברה, המשפט, והתרבות).
"הגל השלישי", ראשיתו בשנות ה-70 של המאה ה-20, מתייחס לנשים כפרט, ולא כקבוצה ותובע את שיוויון הזכויות לנשים הסובלות מאפלייה כפולה עקב היותן גם נשים, גם מזרחיות, גם לסביות, וגם מיעוט.
במקביל היו לנו קומוניזם שדיבר על הפרט בתוך החברה ומימוש עצמי דרך העבודה והתרומה לקולקטיב, היה לנו דאדאיזם, בזכותו שללנו הכל - אחר כך קיבלנו הכל חזרה, רק דבר אחד אנחנו עדיין לא מקבלים, את עצמנו.

באינטרנט יש הכל, יש הצעות למפגשי פנים אל פנים בנוסח זה או אחר, יש סדנאות אינטראקטיביות וירטואליות, יש סדנאות נשים/גברים לשיתוף, סקס, מין ואהבה.
אז למה כשאנחנו מקישים בגוגל את המילים "קבלה עצמית" + "סדנאות" אנחנו מקבלים בעיקר קומוניקטים תאבי ממון ונוטפי בצע?
אם את אישה, הכל בדרך כלל צף על ענני קצף ורודים ומעוצבים, להדגיש את הנשיות המתפרצת ואת העצימות הפנימית. האם רק נשים (או לחילופין, רק הומואים, אליבא ד'גוגל) צריכים ללמוד לקבל את עצמם? למה ההונאה החברתית הזו?

מסתבר שעל מנת לקבל את עצמך, עלייך ל(רוב) לשלם, לוותר (וזאת יאמרו לך כולם, הדרך האמיתית להבנה) והאם הקבלה העצמית לא גורמת לך בעצם להתבונן על עצמך ולקבל אישור לאגוצנטריות הגלומה בכל אחד מאיתנו ובכך לקבל עוד סוג של לגיטימציה כמעט נפשעת בעולם של היום, לא להתבונן החוצה, לא להסתכל על אחרים ולא להרגיש עבור אחרים.
אמפתיה? לא בבית ספרנו (או לחלופין, לא במעגל שלנו). הכל מתחיל בתוכך, זה אומר שבחוץ הכל בסדר?
האם לנשים יותר קשה? האם המעמד והכורח הכופה על נשים תדמית מסויימת לא מאפשרים לנשים "לצמוח" האם נכונה האמירה של הפסיכולוגית ומבקרת התרבות סוזי אורבך ש"ככל שנשים תופסות יותר נפח בחיים הציבוריים, כך דורשים מהן להיות רזות יותר"? או שהכל בסופו של דבר הוא תולדה של חברה ותרבות, וגם לגברים קשה (אל דאגה, גם לזה יש סדנא מתאימה).


על חשיבותה של המסגרת:

כמו בכל דבר בחיים, כללים הם מילת המפתח.
והיום אנחנו כנראה זקוקים להם, אחרת אנחנו הולכים לאיבוד, האם זה משהו שמובנה בנו תרבותית וחברתית? הרי רוב האנשים עוברים בחייהם מסלול מסודר ומובנה מראש: פעוטון, גן, בית ספר, תיכון, צבא, כמעט לא נותר זמן למחשבה חופשית ולבנייה אישית.

רוב הסדנאות שמציאות לכך מודעות עצמית ושחרור מכבלים בעצם מהדקות אותך בתוך מסגרת נוקשה מאוד של כללים וחוקים, האם זה אומר שהאדם זקוק לכבלים על מנת להיות חופשי (מה זה חופשי?) רוב האנשים חסרים את ההנעה העצמית שתאפשר להם לשנות משהו, או לחילופין, לעשות משהו, למען ובעזרת עצמם.
ומה הבעיה בעצם? אולי בגלל שהעולם שלנו מלא כל כך הרבה אופציות, והאופציה ה"ברורה מאליה" היא כבר מזמן לא פשוטה כל כך, הרי שחוסר היכולת לברור מתוך השפע בהתחשב בתרבות הכופה עלינו יישומים ותארים, או אפילו טעם וריח, הרי שאנחנו כלואים בתוך המסגרת, בלי יכולת לבחור.

גם ספרים, ספרי הכוונה, עצות וטיפים הפופולאריים כל כך כיום (כולל, "מי הזיז את הגבינה שלי" וכו') גם הם דורשים מחוייבות, גם הם סוג של מסגרת. החופש מצטמצם והצורך במסגרות (לרוב) גובר על כל רצון למחשבה עצמאית (שממילא מוכתבת מראש).

על השינוי, ומה שהוא אומר

אתה רוצה לעשות שינוי? זו תהיה תמיד שאלת המפתח, ואליה יחזור שוב ושוב המנחה/המרצה/אתה בעצמך, והתשובה האוטומטית "בטח" היא בהחלט לא תמיד התשובה הנכונה.
הדרך לגאולה תהיה לעיתים קרובות "דרך הביבים", כך יאמר לך במילים כאלו ואחרות כל סדנאיסט מתחיל.
הכאב הוא הדרך להצלחה, בואו נחשוף פצעים (נברר טראומות? פרויד פוגש את מהטמה גנדי) בואו נזחל, נתפלש, בואו נראה את האור.

ברור שהציניות היא כלי נשק משמעותי, גם למי שנמצא בתוך ההליך וברור שלמי שעומד מהצד, במרחק בטוח, חמוש בשיריון.
אז למי זה באמת עוזר? כמובן למי שמוכן, כמו בכל סוג של טיפול, אינדיווידואלי או קבוצתי, פסיכולוגי או אחר, התנאי הראשון הוא הרצון והמוכנות לשנות דברים (ולו ברמת ההתחייבות על שעה מסויימת, זמן מסויים, יום בשבוע, סכום כסף או גבולות חדר הטיפולים) ההתחייבות והנכונות לוותר, הן מאבני היסוד של השינוי, תנאי אחר הוא הניסיון להתעלם מכל מה שקורה סביב השינוי, ולהתמקד בשינוי עצמו ובמה שהוא יכול לחולל בעיני ובחיי העושה אותו.

על קצה המזלג, מודעות עצמית לכל דורש

האם הגאולה תגיע דרך העיסוק במין?
טנטרה: טנטרה עוסקת באנרגיה מינית ובשילוב שלה עם רוחניות, האנרגיה המינית שלנו היא בעצם אנרגיית החיים, אבל היא אנרגיה מבוזבזת אצל רובנו, היות שהיא מדוכאת, ואנחנו לא משתמשים בה כדי לתעל אותה לשאר תחומי החיים שלנו. לכאורה, אנחנו חיים בתרבות מתירנית, שבה כמעט הכל לגיטימי, אבל מצד שני, אנחנו כל-כך עצורים באנרגיה המינית שלנו.
רוב הדתות רואות את המין כאיום, שעלול לשבור את המסגרות ואת ההיררכיה בחברה. דתות רבות גורסות שבכדי להגיע להתעלות רוחנית צריך להתנזר ממין. מעט מאוד תרבויות התייחסו בגלוי לסקס, ומולן ניצבת הטנטרה כמגדלור בודד בלילה: הטנטרה מגיעה מהודו, שם היא התפתחה כזרם שמרד בערכים הסגפניים של כוהני-הדת ההינדים, בטנטרה מציבים במרכז הבמה את שמחת החיים והאנרגיה המינית ומלמדים לשלב אנרגיות נפשיות, מיניות ורוחניות במטרה להתחבר לקדושת האהבה, החיים והאלוהים עוד על טנטרה.

האם התשובה נמצאת בגוף השיווק המכונה "הפורום של לנדמרק"?
הפורום של לנדמרק הוא סמינר שנמשך שלושה ימים וערב אחד. הוא מאפשר לאנשים, אשר הינם מצליחים כבר בחייהם, ליצור משהו יוצא דופן באמת. הוא מנוהל כחקירה, מציב שאלות ובוחן סוגיות שהן בסיסיות ביותר בחיי היום-יום שלנו. שאלות אלה הן אודות איך להיות אפקטיביים במערכות
היחסים שלנו, איך לפעול בשיא יכולתנו ואיך לתקשר כך שנוציא את הטוב ביותר מאחרים. משתתפים בפורום של לנדמרק מתבוננים באמונות, בבחירות ובפעולות שלהם וגם - אולי הכי חשוב - במה שעומד בבסיס היותנו כבני אדם.

חקירה זו הינה דו-שיח מודרך בין המנחה למשתתפים אודות מה אפשרי בחייהם, דו-שיח שנוגע בלב העניין של להיות אנושי. משתתפים בפורום של לנדמרק בוחנים את הבסיס לזהות שלהם ולאישיות שלהם.

ועוד כמה דוגמאות להעצמה עצמית:

"אמא אדמה" העידן החדש.

על קורס אישי למודעות דרך המייל.

קבלה עצמית דרך נשימה מודעת, ריברסינג.



התשובה הפסיכולוגית לשאלת מיליון הדולר

קודם כל, לשרוד

כל מי שלמד איזה שהוא קורס במדעי ההתנהגות, בוודאי נתקל במדרג הצרכים של אברהם מסלאו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית. מסלאו הציג היררכיה של צרכים, שדי עולה בקנה אחד עם השכל הישר, אך לעיתים כדאי להיזכר דווקא במה שנראה מובן מאליו. הצורך הבסיסי, אותו מציג מסלאו, הוא לספק את צרכינו הביולוגיים. אם לא נדאג לאכול, לשתות ולקורת-גג לישון תחתיה, כל צורך אחר הוא בבחינת מותרות. בעצם, פשוט לא נשרוד. רוב האנשים אכן שורדים. פחות מגיעים ליותר מזה.

אין שלום, אך יש ביטחון

הצורך הבא הוא הצורך בביטחון. כאן כבר לא מדובר על הישרדות פיזית, אלא על אנשים רבים שיוותרו על המון כדי לחוש ביטחון. מבחינה קלינית, אנחנו מכירים מצבים בהם הצורך העז בביטחון משתק עיסוק בכל צורך אחר. נשים (וגברים) נמצאים בקשרים הרסניים לאורך שנים, ובלבד שהמסגרת תישמר. מדהים עד כמה קשר הרסני מספק ביטחון. נשים מוכנות לסבול אלימות מבעליהן, גברים מוכנים לספוג התנהגות "מסרסת" מצד נשותיהם, אנשים מוכנים לסבול בגידות בחיי-נישואין - ובלבד שהמסגרת תישמר. התוכן איום ונורא, אך מה שהיה הוא שיהיה, וגם אם זה בלתי-נסבל, זה לפחות מוכר - ומה מפחיד יותר מאי-ודאות? מי מבטיח לנו שכשנעזוב יהיה יותר טוב?

מה לא נעשה כדי לזכות בחיוך?

הצורך השלישי הוא הצורך בשייכות. מה לא נעשה למען חיוך? חרדת נטישה היא מוטיב מרכזי בחשש לאבד את השייכות. הפנטזיה על שייכות גורמת לדמיון להפליג אל מחוזות מפחידים ואנחנו מוכנים "להיות בסדר" לכאורה עם הזולת ולהמשיך להיות מאוד "לא בסדר" עם עצמנו, לספוג ולאכול את עצמנו בעבור אותו נזיד עדשים של שייכות מדומה. אם סופקו לנו צרכי הקיום הבסיסיים, שרדנו, סופקו לנו גם צרכי הביטחון, ואפילו יש מי שבאמת אוהב אותנו, אנו פנויים, על פי מסלאו, לדאוג לצורך הרביעי בסולם, הצורך בהערכה. כל עוד נשקיע מאמצים בניסיון להתחבב על אנשים, לא נגיע גם להישגים ואם לא נגיע להישגים גם לא נוכל לממש את הצורך בהערכה על הישגינו, כלומר, לא נזכה להכרה חברתית. אך יש וכה מפחיד לעמוד בפני הכרזה קבל עם ועדה שהצלחנו, שנעדיף לוודא שאנו מוצאים-חן בעיניו של עוד פלוני ועוד אלמוני.
אותם יחידי סגולה מעטים שהצליחו לספק את ארבעת הצרכים הקודמים פנויים לעסוק בהגשמה עצמית ותלויים הרבה פחות, על פי מסלאו, בנורמות החברתיות ובמה שאנשים אחרים יגידו.

אדם מעניין הוא אדם מתעניין

האמת שתורתו של מסלאו לא זכתה דווקא ליישומים קליניים רבים והיא יושמה יותר לתחום ההתנהגות הארגונית, כשהשאלה היא איך לספק לעובד סביבת עבודה שתיצור בו מוטיבציה פנימית לעבוד. אחד הפרדוקסים העצובים הוא שככל שאנו מתאמצים יותר לשאת-חן בעיני הזולת, מעריכים אותנו פחות. לזולת, מן הסתם, חשוב גם כן לשאת-חן בעינינו, אך כדי לאמץ קו מחשבה כזה, אנו צריכים להעריך את עצמנו במידה מספקת כדי לחשוב שאנו מהווים דמויות משמעותיות, מקור לחיזוקים, עבור הזולת - ולא רק שאנו תלויים בזולת. שינוי שכזה מחייב מהפך, הכרוך במאבק טיפולי לא פשוט, במקום להתעניין בעצמנו ולהיות עסוקים בטריק הבא שנעשה כדי לזכות בחיוך המדומה, נדרש להשקיע מאמץ בצד השני, שמעוניין לא פחות מאיתנו שיתעניינו בו.

בואו לדבר על כך בפורום פסיכותרפיה

הכותבת הינה בוגרת לימודי צילום וביקורת התרבות, ועורכת אתר "דוקטורס".

רוצה לדרג?
זה יעזור לכל מי שייחפש מידע רפואי על התחום

עוד בתחום