המסע של שלומית להורות

שמי שלומית ואני בת 31, רווקה ואם לילד קטן (מלאך שלי), שהגיע אלי בעקבות הליך פונדקאות שביצעתי, ואני גאה לספר לכם את סיפורי המיוחד ולחזק את כל הזוגות והנשים המתלבטים לגבי ביצוע ההליך בחו"ל.

זה שנים שחלומי הוא להיות אמא: לקום כל לילה, לקטר על מחסור בשעות שינה, להאכיל, לחתל, לכאוב כשהוא בוכה ולהיות מאושרת כשהוא צוחק.

אבל כמו שכולם יודעים, אנחנו יכולים לתכנן תוכניות אבל לאלוהים תוכניות משלו. בגיל 21 חליתי במחלה קשה, ונאלצתי לעבור ניתוחים מסובכים ולא פשוטים שבסופם קיבלתי את הבשורה המרה שלא אוכל ללדת.

השמים נפלו עלי. גם לעבור את השנים היפות ביותר בבתי חולים וגם לקבל בשורה קשה כל כך?! איך יוצאים מבשורה כזאת? איך מתמודדים? החיים לא הכינו אותי להתמודדות הזאת.

ומכאן, בעצם, מתחיל הסיפור שלי. אימוץ היה בלתי אפשרי, ולכן פניתי לאופציה של פונדקאות. נאמר לי שצריך לחכות המון זמן, ושזה כרוך באישורים, ועדות וביורוקרטיה. בנוסף הבנתי שמצפים לי דברים כמו זריקות, שאיבת ביציות, הורמונים משתוללים - תהליך קר ומנוכר בהשוואה לפנטזיה שלי על הריון טבעי.

תחילת הדרך הייתה מלאת חששות, וכמו כולם פתחתי בבירורים מעמיקים, בדיקות ולמידת הנושא ברשת ובעזרת כל הפורומים הרלוונטיים. בדקתי הרבה אופציות, שבכולן לצערי היו מתווכים שגוזרים קופון על גב הצער שלנו. מצאתי חברה שמבצעת את ההליך באופן ישיר "מנור מדיק", ששייכת לצוות רופאים משיבא ומנהלי מעבדה.

היתרון בחו"ל, מעבר למהירות וזמינות פונדקאיות, הוא גם במצבים של צורך בהחלפה של פונדקאית. בארץ הבנתי שאתה נאלץ להתפשר על הפונדקאית כי אין לך ברירה, ואין אפשרות להחלפה. שבועיים אחרי שחתמתי על החוזה כבר הייתי על מטוס, יחד עם עוד חמישה זוגות. נוצר בינינו חיבור מיידי שהיה חשוב מאוד להמשך הדרך שעברנו ביחד.

מעבר למפגשים המרתקים והמרגשים בילינו יחד, טיילנו, רקדנו והתפרקנו מהמטען הרגשי הכבד המוטל על כתפינו. גם הצוות הרפואי שליווה אותנו תרם מאוד להפגת הלחצים והשרה תחושה מרגיעה ונינוחה.

המפגש עם הפונדקאית סחט ממני דמעות התרגשות. ראיתי תמונות של משפחתה וילדיה, והתברר לי שההחלטה לבצע את התהליך היא החלטה משפחתית ושהפונדקאית מקבלת תמיכה ועזרה מכולם.

לאחר הביקור, שנמשך שלושה ימים, חזרנו לארץ בהרגשת הקלה עצומה. הרגשתי שאני פותחת פרק חדש בחיים, וידעתי שאני בידיים טובות.

התהליך שעברתי הוא לא קל - נאלצתי להתאשפז כמעט חודש לצורך הכנה לשאיבת הביציות. בסוף התקופה שאבו ממני יותר מ-30 ביציות, שמהן הופרו 28 עוברים. הייתי מאושרת מכך שיש לי "בנק" שבטוח יביא אותי להגשמת החלום שלי.

בשלב זה התחלנו את תהליך ההחזרות של העוברים, ולצערי הם לא נקלטו. לא בפעם הראשונה, ולא בפעם השנייה, וגם לא בפעם בשלישית. התסכול והדיכאון חזרו אלי, למרות התמיכה והחיבוק שקיבלתי מהצוות הרפואי ומהחברים. ראיתי שהחברים שנסעו איתי כבר נמצאים בשלב מתקדם של ההיריון, ולצד השמחה בשבילם כאב לי על מזלי ששוב בוגד בי. אלה היו ימים קשים ולא פשוטים - עם כל החזרה שנכשלת את רואה שבעצם הבנק שלך מידלדל, ועובר עוד חודש ועוד חודש... ימים מטורפים.

לאחר שבע החזרות הודיעו לי שאין יותר עוברים, ואני נאלצת לבוא שוב להכנה ושאיבה. מיותר לספר על מצב הרוח הקשה שליווה אותי. לאחר מספר ימים ביקשתי ממנהל צוות מנור מדיק, שיבוא איתי לשיבא לבחור תורם זרע חדש. בדרך הוא פגש את מנהלת המעבדה, שסיפרה לו שנשאר עובר אחרון והוחלט לנסות קליטה נוספת אצל הפונדקאית מכיוון שהיא הייתה מוכנה.

מאחר שהעובר היה ברמה ירודה, אפילו לא דווחו לי על זה כדי לא לצער אותי. איש הצוות שמר על זה בסוד. עלינו לרופא, והתחלנו לחפש תורם. פתאום הוא אמר - מי זאת פונדקאית מספר 40? אמרתי בטבעיות "זו שלי הפונדקאית שלי" והוא ענה הרגע הגיע מייל שיש הריון.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות, הבכי וכמויות הדמעות שזלגו. זו הייתה סיטואציה שלא תישכח ממני עד יומי האחרון.

למזלי הגדול ההיריון עבר בשלום, למרות לילות רבים שעברו עלי ללא שינה ועם המון ציפייה ותקווה. הכל היה שווה את רגעי הקסם שאני עוברת וחווה כל שנייה עם ילדי היקר .

אני משתפת אתכם במכתב שכתבתי לאוצר הקטן והיקר שלי:

^^"ילד שלי, אהוב שלי, איך שחיי השתנו כך פתאום בן לילה אחרי לילות ללא שינה כשנכנסת לחיי גרמת להם להיות הכי טובים בעולם, אתה הוא זה שנותן לי כוח לחיים, לקום כל בוקר לראות אותך לצדי, כל ציוץ קטן, כל חיוך, כל מבט, מסתכלת למעלה ואומרת תודה לאלוהים שבמרומים על שנתן לי אותך. דמעות של עצב וכאב הפכו לדמעות של אושר. היום אני מבינה את משמעות המילים "אין בעולם אהבה כמו של אמא". ושרק נמשיך כך לאהוב וליהנות מהפשטות של החיים, של חיוך, אושר ואהבה. ומה שנותר לי לבקש בקשה קטנה - שאלוהים ישמור לי עליך בריא. אמן".^^

בואו לדבר על זה בפורום פונדקאות בדוקטורס