הנוירוביולוגיה של הדיכאון

המחקר אחר הסיבות הביולוגיות לדיכאון מתגבר. עולים ממצאים המבטיחים להביא לטפול יעיל יותר להפרעות שלעיתים קרובות מידי מוכחות כקטלניות.
בספר הזכרונות מ 1990 "חשיכה נראית", הסופר האמריקאי וויליאם סטיירון (שכתב את הספר "בחירתה של סופי") מעלה תיאור מצמרר של מצבו בזמן הדיכאון. "הוא [הפסיכיאטר] שאל אותי אם אני במצב התאבדות, ובאי רצון הודיתי שכן. לא רציתי להודות שהרבה מהמקומות בבית הפכו עבורי לכלים להרס עצמי: עליית הגג . . . החניה . . . האמבטיה . . . סכיני המטבח שבשבילי היו בעלי מטרה אחת . . התקף לב . . . ואפילו השתעשעתי ברעיון של לגרום לעצמי דלקת ראות . . ."
כפי שמדגים הקטע, דיכאון קליני שונה מעצבות שכמעט כולנו חווים לעיתים, ואפילו שונה מהיגון שבאבל. מדובר במצב קשה ומגביל יותר, ובמצב מסוכן יותר, כאשר העצבות המכלה מצטרפת למספר תסמינים. בנוסף לנטייה להתאבדות, אנשים רבים חשים אשמים וחסרי משמעות. הם נתקלים בקשיים בחשיבה, בזיכרון, ובהנאה מכל פעילות או דבר. הם עשויים להרגיש דאגה ומתח, מרוקנים מאנרגיות, ולסבול מבעיות אכילה ושינה.
פסיכולוגים ונוירולוגים בודקים אם דיכאון נוצר בעקבות חוויות פוגעניות ודימוי עצמי נמוך, או תהליכים ביולוגיים. קיימות הוכחות לכך שגם ללא גירויים פנימיים, דיכאון בדרך כלל נובע משינויים ביו כימיים במוחץ. שינויים אלה עדין נבחנים, אך בעשורים האחרונים, ובמיוחד בשנים האחרונות חלה התקדמות משמעותית.
המטרות הבוערות
אחת המטרות היא לבודד תסמינים משתנים של המחלה. בהתאמה, מטרה נוספת היא יצירת פרופיל מחלה הכולל את הסימנים הביולוגיים. תיאורטית, לאחר בדיקה של הסימנים, ניתן יהיה להתאים את הטיפול לחולה. שיפור הטיפול הכרחי. למרות שלתרופות אנטי דכאוניות יש היום פחות תופעות לוואי, דיכאון עדין גובה מחיר כבד בסבל, ואף באבדן חיים.
תדירות מחלה מפתיעה בנפוצות שלה. מדובר ב 5-12 אחוז מהגברים וב 10-20 אחוז מהנשים בארצות הברית. כמחצית מאלה יסבלו מדיכאון יותר מפעם אחת, ועד 10 אחוז מכלל האמריקאים יסבלו ממצב של מניה-דפרסיה. בנוסף לסבל ולמגבלות, דיכאון מהווה סיבת מוות הממוקמת מיד אחרי איידס בנסיבות המוות בארצות הברית. עד כ 15% מהחולים יתאבדו, וייתכן שההערכה זהירה בהרבה מהמציאות.
ממצאים גנטיים
דיכאון ומניה-דפרסיה לעיתים קרובות עוברות בירושה. קרובי משפחה מדרגה ראשונה לחולי דיכאון או הפרעה פולארית נמצאים בקבוצת סיכון לחלות באותן מחלות. עד כה לא נמצאו גנים בודדים האחראיים לדיכאון, אולי משום שבנטייה הדכאונית יש מספר רב למדי של מרכיבים.
הפרעות הורמונליות
אצל חולים דכאוניים נראתה בלימה של התגובות המקובלות לגירויים המעודדים בדרך כלל הפרשה של הורמון הגדילה. נצפתה גם תגובה לא סדירה לחומרים המשפיעים על ההיפותלמוס להפרשת הורמונים לפעולת בלוטת התריס.
המלצה על מודל
על מנת לבחון את ההנחה לגבי דיכאון, נערכה סדרת ניסויים בהם הוזנחו וולדות חולדות. הוולדות הורחקו מאמהותיהם לזמן קצר כעשרה עד עשרים ואחת יום מלידתם, לפני שאופשר להם לגדול (לאחר הגמילה) בחברת חולדות רגילה. כמבוגרים, החולדות החשוכות אם הראו שינויים ברורים בנוירונים קולטי CRF, כל השינויים דומים לשינויים שנצפו בחולים דיכאוניים, כמו עלייה ב ACTH כתוצאה ממתח, ועלייה בריכוזי ה CRF במספר אזורים במוח. רמות הקורטיקוסטרון (הקורטיזול אצל חולדות) עלו גם הן. ממצאים אלה מצביעים על עלייה מתמדת בגן CRF ולפיכך בייצור ה CRF המתרחש אצל חולדות חשוכות אם.
כמו כן נמצאה עלייה בקולטני CRF ובצפיפותם באזורי מוח מסוימים אצל החולדות שהורחקו מאמהותיהן. הגברת הקליטה בדרך כלל משקפת נסיון לפיצוי על ירידה בכמות החומר המשפיע על הקולטן. במקרה הזה, העלייה בצפיפות הקולטנים מתרחשת לא רק כגורם מאזן לירידה ב CRF, אלא למרות העלייה, מה שמהווה את האפשרות הגרועה ביותר. עלייה קבועה של ריכוזי הקולטנים נוטה להגביר את פעולת ה CRF, וכך להגביר באופן קבוע את ההשפעות הדכאוניות של CRF.
בממצאים מוקדמים ראה פלוצקי שטיפול באחד הסרוטונינים מחזיר את רמת ה CRF למצב נורמלי, מפצה על עלייה במספר הקולטנים, ומאזן את ההתנהגות, למשל החולדות הפכו לפחות פחדניות.
אנחנו לא יודעים בוודאות איזה פעולה מעכבת של הסרוטונין תוביל לאיזון ציר ה HPA. יחד עם זאת, הממצאים מצביעים על כך שמעכבים סרוטוניניים יכולים להיות יעילים במיוחד בקרב חולים דיכאוניים עם היסטוריה של טראומה בילדות. פלוצקי גם מדווח שהדברים הבלתי סדירים בציר ה HPA וב CRF חזרו כאשר הופסק הטיפול, רמז לכך שטיפול תרופתי מקביל בבני אדם יכול להמשך ללא הגבלת זמן על מנת למנוע חזרה של הדיכאון.
מחקרים על קופים, הדומים יותר לבני אדם, מראים תוצאות דומות. וולדות ואמהותיהם הושמו בשלושה מצבים שלושה חודשים לאחר הלידה: שפע מזון, מיעוט מזון, מזון במצבים משתנים. המצב המשתנה (כשהמזון היה זמין בצורה לא צפויה) העלה בצורה משמעותית את רמות החרדה אצל האמהות, והן הפכו לכל כך מוטרדות, שלמעשה הזניחו את צאצאיהן. כפי שהמודל מציע, הקופים הצעירים היו פחות פעילים, נמנעו ממפגשים עם קופים אחרים, וקפאו במצבים חדשים. כבוגרים, הראו עלייה ברורה של CRF בנוזל השדרה.
הממצאים על חולדות וקופים מעלים סוגיות רפואיות וציבוריות משמעותיות. בארצות הברית בלבד ב 1995, למעלה משלושה מליון ילדים דווחו כילדים שעברו התעללות או הזנחה, ולפחות מליון מכלל הדיווחים אומתו. אם ההשפעות על בני אדם דומות לאלה של חיות, הממצאים מצביעים על כך שהתעללות או הזנחה יכולים להביא לשינויים קבועים בהתפתחות המוח, שינויים שמעלים את ייצור והתגובות של CRF, ולפיכך מעלים את הסכנה בדיכאון.
נוירולוגים לא יודעים נכון להיום כיצד חוברות ההשפעות הגנטיות, ההורמונליות ואחרות על דיכאון. התגליות שנערכו לאחרונה מצביעות על מגמה אפשרית כאשר אנשים שחוו טראומות בילדות נוטים יותר לדכאוניות מאוחר יותר בחיים. ההבחנה שדיכאון הוא תורשתי מעידה כי במשפחות אלה הסף לדיכאון נמוך יותר. אין סבירות גבוהה יותר לדיכאון כאשר נעדרים גורמי מתח וחרדה, אך יש סבירות גבוהה יותר כאש מעורבת טראומה בילדות. התעללות או הזנחה בילדים לא רק מפעילים את התגובה ללחץ, אלא גם מגבירים את הפעולות הביולוגיות וההורמונליות האופייניות לחולי דיכאון.
מחקר נוסף על הנוירולוגיה של הדיכאון נדרש, אך התוצאות שהושגו כבר מתורגמות לרעיונות לתרופות נוספות. מספר בתי תרופות מפתחים חסמים ל CRF על מנת לבדוק את הערך האנטי דיכאוני של גורמים מסוג זה. קבוצת תרופות נוספת מפעילה קולטני סרוטונינים מסויימים. גורמים אלה יכולים תיאורטית להגיע להשפעות אנטי דיכאוניות מבלי להפעיל קולטני סרוטונינים על נוירונים שלא קשורים לדיכאון.