שלפוחית רגיזה: מטפלים בדליפה

דליפת שתן מוגדרת ככל מצב בו יש בריחת שתן באופן בלתי רצוני. נהוג לסווג את סוגי דליפת השתן לשלוש קבוצות עיקריות:

1) דליפת שתן במאמץ - בריחת שתן בעת ביצוע פעולה פיזית מאומצת או בעת שיעול או התעטשות אשר גורמים לעלייה בלחץ התוך בטני.

2) דליפה בדחיפות - בריחת שתן המופיעה באופן פתאומי עם תחושה של דחיפות במתן שתן.

3) דליפת שתן מעורבת - תלונות המערבות בריחת שתן במאמץ עם דליפת שתן אשר מלווה בדחיפות. שכיחות התופעה תלויה בגיל האישה, על פי מחקר שפורסם בכתב העת היוקרתי JAMA נמצא שכ-15% מכלל הנשים סובלות מבריחת שתן באופן כללי.

תסמונת השלפוחית הרגיזה כוללת תסמינים של דחיפות עם או בלי דליפת שתן, תכיפות במתן שתן (מתן שתן מספר רב של פעמים ביממה) ויקיצה במהלך השינה לצורך הטלת שתן. על פי מחקר רב משתתפים שנערך בארה"ב נמצא כי כ-17% מכלל הנשים בארה"ב סובלות מתסמונת זו, סה"כ מדובר בכ-30 מיליון נשים אמריקאיות, אשר סובלות מתופעת תסמונת השלפוחית הרגיזה. כשליש מהנשים עם תסמונת השלפוחית הרגיזה סובלות מדלף שתן, תופעה זו ידועה בשם תסמונת רטובה, לעומת שני שליש אשר סובלות מתסמונת יבשה, דהיינו ללא דלף שתן.

אחד מגורמי הסיכון העיקריים להתפתחות תסמונת השלפוחית הרגיזה הינו גיל האישה. בעוד שכיחות התופעה בקרב נשים בגיל 25-29 הינה 15%, היארעות התופעה בקרב נשים בגיל 70 ויותר מוערכת סביב 21%. מחקרים אפידמיולוגים צופים כי בשנת 2030 אחת מתוך חמש נשים תהיה בגיל 65 ומעלה. מכאן יוצא כי גם שעור ההיארעות של שלפוחית השתן הרגיזה צפויה לעלות. שלפוחית השתן הרגיזה שכיחה יותר בקרב נשים מאשר בגברים. לא ניתן לציין גורם בודד אשר גורם לתופעה.

מבין גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות התסמונת השלפוחית הרגיזה מוזכרים: גיל, הפרעות עצביות מרכזיות או פריפריות וסכרת. לפני כל התחלת טיפול יש לבצע הערכה קלינית מדוקדקת, על מנת לשלול את אחד מגורמי הסיכון הללו. דליפות שתן ככלל ותסמונת השלפוחית הרגיזה בפרט גורמים לפגיעה קשה באיכות החיים.

מחקרים קליניים רבים מורים כי מספר לא מבוטל של נשים, אשר סובלות מתסמונת זו נמנעות מפעילויות חברתיות כגון: טיולים, פגישה עם חברים, יציאה למסעדות ובילויים. לעיתים לא נדירות נשים עם תסמונת השלפוחית הרגיזה נוטות להסתגר בביתן בשל החשש מאירוע של איבוד שתן בציבור.

בנוסף נמצא כי לתסמונות השלפוחית הרגיזה יש השפעה ישירה על תפקוד המיני. נשים הלוקות בתסמונת השלפוחית הרגיזה מדווחות כי קיימת ירידה בתדירות קיום יחסי מין, בחשק המיני, ובהנאה מקיום יחסי המין. מקובל לשייך את השינויים הללו לעובדה שהנשים אלו נמצאות בחשש מתמיד של דליפת שתן בעת האקט של קיום יחסי מין.

אחת מהתלונות העיקריות של נשים עם תסמונת השלפוחית הרגיזה היא כי יומם סובב סביב השירותים. כל יציאה מהבית כרוכה בתכנון מדוקדק של מסלול הנסיעה ולימוד של כול השירותים הציבוריים שבדרך למקרה חירום.

מחקרים אשר העריכו את העלויות שכרוכות סביב הטיפול בדליפת שתן הראו כי בארה"ב התקציב אשר מנוצל לצורך טיפול זה גדול יותר מהתקציב המוקצה לטיפול במחלת סרטן השד, רחם ושחלות גם יחד. נשים בארה"ב הלוקות בדליפת שתן קשה מוציאות מכיסן יותר מ 900$ לחודש בעבור רכישה של תכשירים היגייניים ותרופות. בנוסף, התופעה גורמת לאובדן ימי עבודה, פיטורים וירידה ביכולת ההשתכרות.

באופן פרדוקסלי נמצא כי למרות שכיחותה הגבוהה של בעיית דליפת השתן באוכלוסייה הכללית רק חלק קטן מכלל הנשים פונה לרופא לצורך הערכה וטיפול. מקובל לשער כי הסיבות העיקריות לכך הן חוסר מודעות של הציבור לאפשרויות הטיפוליות והמחשבה כי מדובר בתהליך הזדקנות נורמאלי ללא מענה טיפולי. הכחשה ובושה של האישה לפנות לרופא מטפל או לשתף אחרים בבעיה יכולה גם למנוע מבעד מטופלת לחפש עזרה. לצורך ביצוע הערכה ראשונית, מומלץ לפנות לרופא גינקואורולוג או אורולוג אשר התמחה בתחום שליטה על סוגרים ושיקום רצפת האגן.

הערכה קלינית הינה חיונית, על מנת לאתר את סוג בעיית דליפת השתן. בדיקות עזר נוספות כגון בדיקת על קול של השלפוחית, בדיקה אורודינמית שמטרתה לאפיין את תפקוד השלפוחית ואיתור סוג הדליפה חיונית לצורך בחירת הטיפול הנכון. בעוד ניתוח הינו אחד מהטיפולים היותר שכיחים לטיפול בדליפת שתן במאמץ, לשלפוחית הרגיזה קיים מגוון רחב של טיפולים אשר ברובו הוא אינו כירורגי. לרוב, מקובל להתחיל בחיזוק שרירי האגן על ידי טיפול פיזיותרפי וביופידבק ובטיפול התנהגותי.

הטיפול התרופתי הינו טיפול שכיח, בישראל כל התרופות המוצעות עובדות במנגנון זהה: חסימת קולטנים כולינרגיים המצויים בשריר השלפוחית. דרך פעילות זו, מרפה את שריר השלפוחית ומונעת התכווצויות בלתי רצוניות. תרופת אנטיכולינרגיות נמצאו יעילות כנגד דליפת שתן מלווה בדחיפות, טיפול בתדירות מוגברת של הטלת שתן במהלך היום והן במהלך הלילה.

יעילות התרופות באופן כללי הינה כ-70%. נטילת התרופות גורמת לתופעות לוואי לא רצויות כגון: יובש בפה, עוויתות בבטן, יובש בלחמיות ולעיתים רחוקות ייתכן טשטוש ראייה. הסיבה השכיחה ביותר לכישלון הטיפול התרופתי הינו חוסר היענות של המטופל לטיפול.

על פי מחקר שבוצע בארה"ב נמצא כי פחות מ-30% מהמטופלות אשר החלו ליטול תרופות אנטיכולינרגיות המשיכו בטיפול התרופתי כעבור שנה, מרבית הנשים מפסיקות ליטול את הטיפול כעבור 3 חודשי טיפול. עיקר הסיבה להפסקת הטיפול הייתה תופעות הלוואי.

לאחרונה פורסמו נתונים אודות טיפולים חדשניים לנשים אשר ניסו טיפולים קודמים ללא הצלחה. הזרקת רעלן בוטליוניום (בוטוקס) לשריר שלפוחית השתן נמצא יעיל לטיפול בתסמיני השלפוחית הרגיזה על פי מספר עבודות מארה"ב ואירופה. תוצאות הניסויים מראים על יעלות טיפולית יחסית גבוהה (60%-70%). עיקר הבעיה בטיפול זה הוא הצורך בהזרקות חוזרות אחת ל-6-9 חודשים לערך בשל פרק זמן הפעולה המוגבל של הרעלן. בנוסף, הטיפול כרוך בעלות גבוה אשר לא ממומנת על ידי מרבית קופות החולים בארץ.

טיפול חדש אשר הוכנס לראשונה באירופה לפני כ-15 שנה ובארה"ב לפני כ-12 שנה הינו "נוירומודולציה של השלפוחית". טיפול זה כולל גרייה חשמלית של העצב הסקראלי, המעצבב את אזור השלפוחית והסוגרים

ד"ר ליאור לבשנטיין, גניקולוג מומחה, עם התמחות על בגינקואורולוגיה, היחידה לנוירואורולוגיה, הקריה הרפואית רמב"ם.

בואו לדבר על זה בפורום דליפת/בריחת שתן וריצפת אגן.